באירוע רב רושם שנערך לא מכבר בספריה העירונית ברעננה, הושק סרטה המצמרר "מכתבים מסבא" של היוצרת/סופרת/מתרגמת/ עיתונאית/תסריטאית/שחקנית/מנחה בטלוויזיה, טלי נתיב-עירוני (63) שתיעדה את מסעה לגרמניה, לארץ שנשבעה שלעולם לא תדרוך בה כף רגלה.
"אני שמחה מאד מאד שנסעתי לגרמניה. אני ממליצה לכל יהודי וישראלי לעשות את המפגש הקשה הזה עם הארץ הקשה הזו". אומרת נתיב-עירוני וממשיכה "המסע שלי, ובעקבותיו יצירת הסרט, היה להתחקות אחרי מקורות הרוע. מה שעניין אותי זה איך הרשע הזה צמח".
לא מכבר הוקרן הסרט במגזין "מבט רענן" בערוץ הטלוויזיה הקהילתית.
למרות שבועתך, את מתירה את הנדר שלך
"הדבר קרה במקרה מבלי שתכננתי. לבעלי הוצע, ממקום עבודתו, לנסוע לכינוס מקצועי בגרמניה. לבקשתו, הצטרפתי אליו למרות שלא הייתי שלמה עם החלטתי זו. אני חייבת לומר שאיני מצטערת לרגע. נסיעה זו שינתה בי תובנות שלא הייתי מודעת אליהם קודם לכן".
הרעיון לסרט בא לאחר שהתגלו בביתה של נתיב-עירוני מכתבים שהיו מיועדים לאימה שעלתה עם סבתה לארץ ישראל בשנת 1933, ונכתבו על ידי סבה שנשאר בארץ הולדתו (צ'כוסלובקיה) זמן קצר לפני שהושמד בתאי הגזים.
הסרט משאיר את הצופה תחת הרושם הקשה המספר כיצד יכלו בני אדם נאורים להגיע לשפלות כזו של השמדת עם. הסרט הופך את סיפור השואה הפרטי, למשהו מצמרר שכל מי שיש לו נגיעה לנושא אינו יכול להישאר אדיש אליו.
נושא השואה טבוע בדמה של נתיב-עירוני. בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת, היה לה חלק בפרויקט העולמי של סטיבן שפילברג שבו ראיינה בצורה ויזואלית ניצולי שואה. בשנת 2004 סיימה כתיבת תסריט לסרט עלילתי ארוך בנושא השואה, שבקרוב מאד יתפרסם גם כספר.
איך הגעת לפרויקט של שפילברג ואיזה חלק לקחת בו?
"נתקלתי במודעה בעיתון שחיפשה מתנדבים לראיין ניצולי שואה. עד אז לא היה לי כל קשר לשואה והנושא לא העסיק אותי כלל. נעניתי למודעה בתחושה שאוכל לעשות משהו אחר, משהו שלא הכרתי עד אז, לתרום לפרויקט שחשבתי שהוא חשוב. עברתי את סדרת הסינונים המחמירה ע"י הצוותים של שפילברג ונכנסתי לפרויקט הזה באובססיה. הוצמד לי צלם והתחלתי לראיין אנשים 'בלי הכרה'. אני חושבת שזה היה הדבר הכי חשוב והמשמעותי שעשיתי בחיי! עד היום אני שומרת מכתבים מילדי הניצולים שבהם הם מודים לי על המזכרת המתועדת שנשארה להם לזכר הוריהם שנפטרו. בעיני אין דבר חשוב מזה! זו מורשת לדורות הבאים, ולכל אותם מכחישי השואה! לדעתי, מגיע לשפילברג פרס נובל על הפרויקט שלו".
נתיב-עירוני (נשואה+2), אישה נאה שגילה אינו ניכר עליה. ילידת תל-אביב ותושבת רעננה מזה 25 שנה. בעלת תואר מאוניברסיטת תל-אביב במקצועות תיאטרון, פילוסופיה, עיתונות ולשון עברית.
היא אשת תקשורת ותיקה ו'חיה' ספרותית שמשלבת כתיבה ותרגום. בין יתר ספריה שכתבה ותרגמה ניתן לציין את: "אלה במלעיל", "האסופית" "היארוטיקה" "נשים קטנות", "חבית הקסמים" של ברנרד מלמוד ועוד. בין היתר היא ערכה את ספרו של פרופ' רפי קרסו "אנטי אייג'ינג."
בשנת 1970 לאחר שנתיים עבודה בטלוויזיה החינוכית, נדדה לניו-יורק, ארה"ב, בעקבות שליחות של בעלה מטעם הסוכנות היהודית, ושם השלימה את לימודיה בנושאי תקשורת, בימוי טלוויזיה, דרמה יוצרת ולימודי יהדות. תוך כדי שהייתה ב'תפוח הגדול' שימשה ככתבת הירחון "את". עם שובה ארצה התקבלה לעיתון "דבר" המיתולוגי, וערכה את מדור התרבות והאמנות במוסף השבועי "דבר השבוע".
בשנת 1979 היה לה הכבוד לככב בסרט "פרשת וינשל" לצידם של שמעון פינקל ועודד קוטלר, ובבימויו של אברהם הפנר. נתיב-עירוני זכתה על משחקה בסרט בפרס "ורד הכסף" מטעם העיתון "מעריב" והוכתרה בתואר שחקנית השנה.
מה נושא הסרט ואיזה תפקיד גילמת בו?
"הסרט מדבר על עיתונאית כבת 30+ שעושה תחקיר על רצח. במהלך התחקיר מגלה העיתונאית שגם אביה היה מעורב בפרשיה. אני שיחקתי את העיתונאית".
איך הפכת לשחקנית ראשית כאשר אין לך כל רקע למשחק?
"הבמאי אברהם הפנר חיפש שחקנית בגיל המתאים, אך לא מצא שחקנית מקצועית שתענה על דרישותיו. באחת הפעמים הוא הגיע למערכת "דבר" העיתון שבו עבדתי, על מנת לתכנן סצנה שתצולם במערכת. דרך אגב הוא שאל את העורך אם ידוע לו על עיתונאית שאינה חייבת להיות שחקנית, ושתוכל לגלם את עצמה. העורך המליץ עלי. עד אז לא שיחקתי בשום סרט. הבמאי ערך לי אודישן, וקיבלתי 'שוק' כשהודיע לי שהתקבלתי! זה היה הסרט הראשון והאחרון שלי".
מאיפה האמביציות לכל העיסוקים שלך?
(מחייכת) "אני תמיד הייתי רב תחומית, מתוך איזו שהיא תחושה שלא די לעסוק בתחום אחד. אמר פעם העיתונאי ירון לונדון שישנם אנשים שמסתפקים בתחום אחד והם טובים בו, ויש כאלה שמתפשטים על תחומים שונים אך באופן פחות מעמיק, אולי. (ללא גינוני צניעות והתגוננות) אני מרגישה שיש בי פוטנציאל 'רב תחומי' ואני משתדלת להיות טובה בכולם!"
מהו התחום שבו את משקיעה את רוב זמנך?
(לוקחת זמן למחשבה, מתלבטת) "זה משתנה עם הגיל. פעם זו הייתה רק הכתיבה. אם זה שירה, עיתונאות, כתיבת ספרים וכו'. בשנים האחרונות התחברתי למדיה של הטלוויזיה וזה מצא מאד חן בעיני. זה מחבר בצורה כל שהיא את כל הרצונות, הכישורים והצרכים בעיסוקים שלי, ונותן לי את הכלים לסרטים שבהם אני מתעסקת לאחרונה."
שיחתנו מתקיימת באולפן העריכה, במתחם "העמותה למען הקשיש" ברעננה, שתחת חסותה מוקרן המגזין "מבט רענן". דיבורה רהוט וקולח כיאה למנחה ומגישת תוכניות בטלוויזיה. אינה מתחמקת משאלותיי, ותשובותיה ממוקדות כפי שהייתה רוצה שיענו לשאלותיה בזמן שהיא עצמה עורכת ראיונות.
נתיב-עירוני משמשת גם כמובילה קבועה של המגזין "מבט רענן", תפקיד שהיא עושה אותו במקצועיות ובחן רב.
מהו סדר היום שלך?
(מבלי להסס) "קודם כל ולפני הכול ספורט! בכל בוקר לאחר הפעילות הספורטיבית שלי אם זה שחיה, טאי צ'י, יוגה או התעמלות מזרון, אני אדם אחר. מאושר, עם חשק לעולם ולחיים. (כבדרך אגב) זה לא דבר חדש. לא אני המצאתי את זה. ידוע כבר שנים שהחיים נראים אחרת לאחר פעילות ספורטיבית. לאחר מכן, אני מגיעה לאולפן העריכה ועוסקת בעריכת סרטים וכתבות שלי ושל אחרים עבור המגזין החודשי של "מבט רענן".
מבין סרטיה שיצרה יש לציין את: ה"ירח הוא רק בלון" המספר את סיפורה של שחקנית תיאטרון המפוטרת עקב 'התבגרותה', "פרידה מאמא", סרט אישי שבו נפרדת נתיב-עירוני מאמה עם לכתה לעולמה, וכן סרט נוסף, שאותו עשתה למלאת 30 שנה למלחמת יום כיפור ובו ראיינה את אלה שנושאים עמם צלקות מהמלחמה האיומה ההיא, כמו פדויי שבי, הלומי-קרב, יתומי המלחמה, ואח שכול.
הראיון נקטע מעת לעת כשמגיעים חברי קבוצת הטלוויזיה הקהילתית ומתייעצים עם נתיב- עירוני לחומרים שמציגים בפניה, ומבקשים את חוות דעתה המקצועית.
מהתחקיר שערכתי אודותיך טרם פגישתנו עולה שכל היצירות שלך, באם אלו הסרטים או הספרים, הם קשים לצפייה ולקריאה. יש בהם המון שכול ואובדן. האם יש בך משהו מהרס עצמי?
(צוחקת. תמהה מהיכן 'הבאתי' את שאלתי זו) "ממש לא! אני אדם מאד עליז ואופטימי ואוהבת מאד את החיים. האמת היא שאני נמשכת לדברים שציינת וגם לנושא השואה, וכל זה כנראה בתת מודע. יתכן שהדבר נובע מאירוע שחוויתי בגיל 19 , כשאיבדתי חבר ילדות ונעורים קרוב מאד בזמן שירותו בצה"ל. הוא היה מושלם והכי הכי. עצם קטילתו בשוגג ע"י חברו, תוך כדי תרגיל בקורס קצינים, היה בלתי נתפס ונורא מבחינתי. קשה לי לשחזר כרגע את התחושות של אז, אבל אין ספק שזה היה אירוע שנצרב בי קשות. מבחינתי זה היה אירוע מכונן שיתכן שמנתב כל השנים את יצירותיי לכיוון הזה של השכול והאובדן.
האם זו הסיבה להתקרבותך ל"קבלה"?
"איני חושבת. אני תמיד מחפשת דברים חדשים ללמוד. נכנסתי לקטע הרוחני הרבה לפני שהתחלתי עם הקבלה. התחום הזה סיקרן אותי אינטלקטואלית. לאחר שנחשפתי לנושא החלטתי שאני צריכה להתמיד בכך ולהישאר בו עוד שנים רבות (עם ברק בעיניים) זה דבר נפלא! זה מסביר המון דברים שקורים בחיים שלנו. זה משפץ אותנו ומשפר אותנו! אני חושבת שנעשיתי אדם יותר טוב בעקבות הקבלה".
זה הוציא ממך את ה'רוע'?
(רצינית) "ניטרל אותו במידה מסוימת ומיתן אותי... איני חושבת שיש בי רוע. איני חושבת שיכול מישהו לבוא ולהעיד שאני רעה. יש בי מין עקשנות ילדותית, שלא תמיד מפרשים אותה נכון. אני פשוט אומרת בקול רם ובלי חשבון את מה שאחרים חושבים. יש בי כנות בוטה במקצת לפעמים".
נתיב-עירוני מוכרת ומעורה בעיר רעננה. ניתן להגדירה כידוענית מקומית. בשנת 2004 קיבלה את פרס המתנדב המצטיין מטעם עיריית רעננה על פעילותיה הרבות למען הקהילה בעיר.
ברשותך נחזור לסרטך האחרון "מכתבים מסבא". בזמן שיצרת ועבדת על הסרט האם הוא השפיע עליך?
(הבעת כאב על פניה) "מאד. מאד. חשתי חוסר סבלנות, דיכאון, התשה...זו הייתה מלחמת התשה! זו גם הסיבה שחדלתי מדי זמן לעבוד על הסרט. לא יכולתי יותר. בסופו של דבר הגעתי למסקנה שאני חייבת לסיימו."
כמה זמן לקח לך לערוך את הסרט לאחר שכל חומרי הגלם היו כבר בידיך
"למעלה מחצי שנה".
האם נתקלת בקשיים כל שהם תוך עבודתך על הסרט?
"בודאי. כשהתחלתי בצילומים עדין לא ידעתי איזה 'תבשיל' ברצוני להכין. לא היה לי שום מושג. לא היה גם 'הדבק' בין החומרים. החיבור נעשה כשחשבתי על המכתבים של סבא שלי לבתו, אמא שלי. הלבטים הגדולים שלי היו איך אני עושה סרט אישי, ולא עוד סרט דוקומנטרי על גרמניה. הפניה לסבא שלי, כאילו אני עונה למכתביו, דרך העיניים של אימא שלי, פתרה לי חלק מהבעיה".
איך ילדיך, שאין להם כל נגיעה לשואה,הגיבו לסרט? והאם שיתפת מי מהם תוך מהלך עבודתך על הסרט?
(חיוך של אושר של אמא גאה) "את ילדי לא שתפתי תוך כדי העשייה. איני נוהגת לשתף. אני מציגה את יצירותיי בפניהם רק כשיש מוצר מוגמר. בני שנמצא כיום באנגליה לצורך לימודים, הספיק לראות את הסרט יום לפני נסיעתו ותגובתו הייתה: 'אימא, למה את עושה סרטים כאלה?! זה מצמרר!' הוא לא מכיר אותי כאדם דיכאוני. אני בשבילו אימא עם המון חוש הומור ושמחת חיים. בתי ראתה את הגרסה המוקדמת ואמרה שהסרט מאד מרגש, אך האירוע בהקרנת הבכורה ב"יד לבנים", השפיע עליה חזק כשראתה את הקהל שרובו מבוגר וחלקם חוו את זוועות השואה. היא לא מפסיקה לדבר על כך".
לסיום, מה דעתך על יחסה של המדינה לניצולי השואה?
"מחפיר"!
